אמא,
עברה שנה מאז שעזבת אותנו והלב מתכווץ מגעגועים אליך וממאן לקלוט ולעכל שאת אמא אינך איתנו יותר. כמעט אין יום בו אנחנו לא חושבים עליך וזוכרים אותך. היד נשלחת לטלפון כדי לספר לך על חוויה שעברנו ולשאול לשלומך, ואז מכה בנו המציאות: את כבר לא כאן!
תמיד ידענו שאת הכוח המאחד של כולנו הילדים, הנכדים והנינים, ממך ידענו מה קורה עם הנינים בשילת, מה עובר על כל אחד, גילית ענין אמיתי בכל הסובבים אותך וכולם אהבו לספר לך דברים אישיים ולבקש את עצתך.
עם הזמן מכה בנו ההכרה: כמה ידע שאבנו ממך בכל תחומי החיים: ראיתי הצגה על אלכסנדר פן - ומיד נזכרתי בספורים העסיסיים שלך על הרומן שלו עם חנה רובינא - הרי הם חיו בתקופתך! ראיתי מופע על החיים בירושלים ע"פי השירים מתחילת המאה ה-20 , והכרתי את מרבית השירים, נזכרתי בך שרה אותם ועיני התמלאו דמעות.
נדמה לי שלו היית עתה כאן, היית אומרת שלא תארת לעצמך בחייך שהטבעת חותם כה עמוק בנו: ילדיך כבר קשישים, יש להם נכדים, אבל כשמדובר בך, הם כמו ילדים הזקוקים לאמא - ויש לנו אמא - את בלבנו כל יום, כל שעה, כל דקה.
העמדתי בארונית בביתי תמונה שלך ושל אבא: כל יום אני מנשקת ומברכת אתכם, וכשאני רוצה לשמוע את קולכם, אני פותחת את אתר האינטרנט שעודד הקים לזכרך ומסתכלת בסרטונים הרבים ובתמונות.
מרים יעקב ואני נפגשים פעם בשבוע, וכמעט כל מפגש כזה הוא העלאת זכרונות עיך וההכרה שאת עדיין חיה, ותמיד תחיי בתוכנו.
בודאי היית שמחה לשמוע שנולדה לך נינה נוספת: נויה, בת של עודד ורותי. כמה רציתי שתחזיקי אותה בידיך ותתחקרי אותי עליה. אני יודעת שאת מלמעלה מברכת אותה ומחבקת אותה.
לנינה הראשונה שלך, כרם, בתו של צחי, חגגו בת מצווה, חסרת לנו מאוד. אנחנו מנסים להמשיך ולשמור את מסורת מפגש הנינים שהנהגת: בחנוכה עידית ארגנה מפגש נינים בביתה ואפילו לא שכחו לחלק להם שוקולד פרה לזכרך.
עם מותך נאלצנו להפרד מאמילי ואנחנו מקפידים לשמור על קשר אתה.
את הדירה בימין אבות מכרנו: זה היה צעד ריגשי לא קל שכן הבית קיפל בתוכו את מהות חיינו כמשפחה, אבל כמו שתמיד אמרת לנו: החיים ממשיכים וצריך לדעת לחיות אותם.
נוחי על משכבך בשלום
ושמרי עלינו מלמעלה