רינה כותבת לאמא ב 30 למותה

אמא,

     אני יודעת שהלכת מאתנו כפי שרצית וכפי שכל אדם  היה רוצה למות לכשתגיע שעתו:

רהוטה ומתפקדת עד הרגע האחרון, בבית,במיטתך- ולמרות זאת הלב ממאן לעכל זאת:

כל בוקר אני רוצה להרים אליך טלפון ולשמוע את קולך.

לא רציתי לחשוב שיומך קרב ואמצתי את ההערה של שחר: עברת מצבים קשים בחייך

והתגברת, וגם על השבוע האחרון לחייך קיוויתי שתתגברי ותשארי אתנו, אבל את היית

עייפה ואמרת שמספיק לך ואלוהים נעתר לך ושלח אותך בנשיקה לעולם שכולו טוב.

   תמיד ידעתי עד כמה את אצילה, חכמה ואהובה על כולם וכשישבנו שבעה ידיעה זו

התחזקה כששמעתי מאנשים זרים, מרקע ומגיל שונה משלך, עד כמה נגעת בחייהם,

עד כמה העריכו ואהבו אותך.

  עוד בחייך בקשת שנרשום את סיפורי הילדות שלך שמהווים לא רק פרק חיים אישי,

אלא גם פרק חשוב בתולדות ירושלים בתחילת המאה ה-20.

בחודש האחרון  לחייך כשבאתי לבקרך, התחלתי לסכם במחברת את סיפוריך.

אני בטוחה שאם היית אתנו, היית שמחה לשמוע שעודד הקדיש ימים ולילות להקים

לזכרך אתר באינטרנט, לאתר זה כל אחד יכול להכנס ולכתוב זכרונות וחוויות הקשורים

אליך. את הסיפורים שסיפרת לי הכנסתי לאתר.

   בתום השבעה,עמית שאל את עידית: מה, יותר לא נבוא לבית הזה?  במשפט זה

הוא קלע לרגשות כולנו: את הותרת חלל ענק בלבנו והלב מתכווץ למחשבה שיותר

לא נבוא לבית בו גדלנו, הבית שנשאר כשמורת טבע, באותה הצורה, כפי שהיה בילדותנו.

  בוודאי תשמחי לשמוע שאמילי כל הזמן בקשר אתנו, היא חלק מהמשפחה וכואב

לנו שיחד עם לכתך, נאלץ להפרד גם ממנה.

         אמא,

        את חסרה, חסרה, חסרה לנו,

                          נוחי על משכבך בשלום,

                                  בתך האוהבת רינה.

עודד סגיר כותב לסבתא אחרי 30 יום שסבתא איננה

סבתא,
אני אוהב אותך ומתגעגע אליך בכל יום שעובר בלעדיך.
מאותו יום שהלכת לעולמך יוצא לי הרבה לחשוב עליך, בהליכות שלי עם הכלב, בשעות האחרונות של היום, ובחלומות, שם את נראית לי מוחשית ואמיתית כאילו את עדיין כאן. סבתא את אהבה מלידה אצלי, תמיד חיממה לי את הלב הידיעה שאת איתי ושאת סבתא שלי, כזו שאני זוכר ממנה רק ימים יפים, ורק חויות טובות, והמון אהבה וחיוביות שלא הפסקת לתת.
כששוחחנו כשבוע לפני שנפטרת, אמרת שאת מרגישה טוב יותר ושבפעם הבאה שנתראה נתחבק ונתנשק כמו תמיד, וזה כל-כך עודד אותי, שהנה את שוב תתגברי על זה ושהפעם אני אבוא לבקר יותר ולהנות מהחברה החמימה שלך.
סבתא, סוף טוב של אגדות הינו שהמלך והמלכה חיים באושר את שארית חייהם. אובכן, את וסבא בהחלט הייתם מלך ומלכה. את החיים שלכם חייתם עד תומם וידעתם גם איך לעשות זאת, עם הרבה סבלנות, חיוך, איכפתיות כלפי אחרים, וצניעות.
גם לאחר שסבא-חיים נפטר, האור של כל-כך הרבה שנים בהן חייתם יחדיו, המשיך לקרון בצורה שאת המשכת והפלגת בגיל, בעוד שבליבך סבא תמיד נשאר.

סבתא כשאני חושב על חייך, הם מקור לגאווה. זה גורם לי אושר לדעת שהזיקנה לא ניצחה את השכל שלך, ושעד יומך האחרון חיית רעננה בשכלך, מה שריתק את הסובבים אותך עוד יותר אליך.

סבתא יקרה ומתוקה שלי, אני לא אשכח אותך לעולם.

חגיגת יום הולדת לנינה טל מיר בביתה של סבתא רחל

ב-6.3.08 נסעו משפחת מיר- גלית, דודו, גל, אייל, טל ודינה לחגוג את יום הולדתה של הנינה טל. חגגנו נהננו וכל זאת שבועיים לפני מותה של סבתא היקרה והרי הקליפ.

רחל מבקרת בשכונת אוהל משה

בתמונה רחל אלקלעי בת 98 (שנת 2008). ביקור בשכונת אוהל משה (מלווה ע"י המטפלת הפיליפינית, אמילי).

רחל מספרת על אחיה ואחיותיה

בתמונה מירים ויעקוב אלקלעי עם ארבעה מילדיהם (מימין לשמאל: רחל, פנינה, אלי ויוכבד).

בנימין : את בנימין הבכור, אני לא זוכרת כי הייתי בת 3 כשעזב את הארץ. ידוע לי שהוא עבד באחת החנויות ליד שער יפו לפני שנסע לברזיל. בברזיל, הוא התחתן עם אחות הבוס שלו שהגיעה מתורכיה,וירגיני, ונולדו להם בת ובן. הבן בצעירותו נסע ללמוד בריו וכנראה שמת שם מרעב. מותו השפיע קשות על וירגיני, ומאז לא ידעה מנוחה. הבת שנשארה, נישאה ליהודי שהגיע ממזרח אירופה, לאדון לדרמן, נולדו להם 3 ילדים: גורג ואליעזר שנישאו לנשים ישראליות והקימו משפחות בברזיל, ולאה שנשאה לקרלוס, נולדו להם בת ובן איתם עלו לארץ והם גרים בכפר סבא.

מנחם נשא לאישה את שמחה לבית אלדרוטי. נולדו להם 2 בנים. גק [יעקב] שנשא לאישה את רחל, נולדה להם בת- תמי, שנישאה ונולדו לה 2 בנים. ישעיהו נשא לאישה את שרה לבית אשכנזי. נולדו להם 2 ילדים: אייל שנשא לאישה את דבורי ולהם נולדו 3 בנים:אור, ברק,ותום. ואיריס שנישאה לאמיר נוי ונולדו להם 3 ילדים:רעות, עוז, ונועה.

יוסף: התורכים ששלטו בארץ, נהגו להכנס לבתי היהודים ולקחת בכוח את הצעירים כדו לגייסם לצבא התורכי. מרבית הצעירים שנחטפו, נעלמו ולא שבו לביתם.אני זוכרת פעם, כשנודע בשכונה שהתורכים עושים מצוד, אמי החביאה את יוסף בעלית גג בביתנו ואת הפתח סתמה בסמרטוטים וחפצים שונים. התורכים נגנסו, הפכו את הבית, וכשהגיעו לעלית הגג, דקרו באלות ודחפו את הסמרטוטים. למרבית המזל, יוסף לא זז ושתק וכולנו נשמנו לרווחה. לאחר מקרה זה. הוחלט במשפחה שיוסף יסע לברזיל, אל אחיו בנימין. לפי ספורי שרה אחותי, יוסף התחתן שם עם יהודיה ברזילאית, נכה, ומוקדם מאוד מצא את מותו.

שרה: נסעה לברזיל ביחד עם שמחה אשת מנחם ובנו גק.באותה תקופה היו בברזיל בנימין ויוסף ומנחם שהצטרף תחילה ללא משפחתו. בברזיל נישאה שרה למרכוס שוט, שהיה אלמן עם 2 ילדים:איזק וקלריס.לשרה ומרכוס נולדו 2 ילדים: אליהו ושושנה, לכל אחד מהם נולדו בן ובת.

יוכבד: נישאה לאריה שמיגלסקי. לא נולדו להם ילדים.

פנינה: לא נישאה, נפטרה צעירה.

אליעזר [אלי]: נשא לאישה את אליס לבית דרייפוס. מגנבה, נולדו להם 2 ילדים: עמנואל [מיגל],
ודפנה.

לאה: נישאה לשלמה אשרי, וינטוררו. נולדו להם 2 בנים: אורי שנפטר בהיותו בן 16 עקב ניתוח התוספתן, ואפרים שנישא לאביבה ונולדו להם 3 ילדים:אורי נמרוד ומרי..

רחל: שמספרת את סיפור המשפחה, והיא בת 98 שנים. רחל נישאה לחיים תורגמן. נולדו להם 3 ילדים: מרים נישאה לבנימין מגד נולדו להם 3 ילדים: עופר שנשוי להילה, צחי [יצחק] שנולדה לו בת,כרם, מנישואיו לעינת. יעל. יעקב שנולדו לו 3 ילדים מנישואיו לשרה אידו:בועז שנשוי לנאוה, גלית שנשואה לדודו מיר, להם נולדו 3 ילדים:גל. אייל, וטל. רינה שנישאה לאברהם סגיר, נולדו להם 3 ילדים: עידית שנשואה לאסף בן דב ולהם 3 ילדים: שחר, עמית, ומיקה. עודד נשוי לרותי בודוביץ, ונדב.

תמונת הוריה של רחל וסיפוריהם

בתמונה יעקוב ומירים אלקלעי עם שלושת הבנים הראשונים: יוסף, בינימין ומנחם, והאמא של יעקוב, לאה.
יעקב אלקלעי נשא לאישה את מרים לבית קלדרון.

ליעקב היו 5 אחים ברומניה:רשל, אהרון, מוסקו, מיקו, ו-?. שם אביו היה בנימין אלקלעי ושם אמו לאה. לרחל ידוע על אח אחד מתוכם שבנו עלה לארץ: בנו של מיקו, מוסקו-שהינו שחקן תיאטרון מוכר בישראל.

למרים היו 2 אחיות: סטריה וחנולה.אין מידע על שם הוריה, פרט לשם המשפחה: קלדרון.
סטריה התחתנה עם אדון ברוך, הם גרו בשכונת אכן ישראל ונולדו להם 3 בנות: וידה, אסתר וציפורה.
וידה התחתנה עם אדון צרפתי ונולדו לםם 2 בנות: רגינה ומרים{מירלה}. אסתר עברה לגור בדרום אמריקה.
ציפורה התחתנה עם "יקה" {ברני} ונולדו להם בת ובן.

חנולה חיה עם בעלה בעזה, ולפני קום המדינה עברה לגור בשכונת אבן ושראל שבירושלים.

תמונת משפחת אלקלעי: יעקב ומרים וילדיהם

בשורה תחתונה (מימין)- 1.פנינה 2.רחל 3. אליעזר 4.לאה
בשורה שניה (מימין) – 5. יוסף 6. האם מרים 7. האב יעקב 8. יוכבדבשורה העליונה (מימין) – 9. שרה 10. מנחם

רחל מספרת על הוריה

הדברים שנמסרו מפי רחל אלקלעי –תורגמן ילידת 30.9.1910– ( הילדה הקטנה מס' 2 בתמונה)
האב יעקב- (מס' 7 בתמונה)- נולד בבוקרשט, בירת רומניה, למשפחה אמידה בעלת חנות ספרים "Libraria Alcalay " ברח' קלייה ויקטוריה. יעקב ואביו היו הדתיים היחידים במשפחה, אשר החליטו לעלות לירושלים עיר הקודש.המשפחה שנשארה בבוקרשט, התחייבה לדאוג לקיומם בארץ ולתמוך בהם כספית חודש בחודשו. יעקב פגש את מרים אשתו לעתיד בארץ.
מרים (מס' 6 בתמונה) עלתה מיוגוסלביה.כל 12 ילדיהם נולדו בשכונת "אוהל משה", 3 נפטרו בינקותם.
בשנת 1914, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, נפסקו משלוחי הכסף והבגדים מבוקרשט.הרעב בארץ היה גדול, פרצו מגפות ומרים האם חלתה בטיפוס הבטן וכמעט מתה מזה. הילדים הרעבים היו יושבים בפתח הבית , בוכים ומבקשים אוכל מהעוברים ושבים. האב חכם יעקב אלקלעי שידע את ספר תהילים בע"פ, לפרנסת המשפחה היה "מרפא בתפילה", יושב בבית כנסת (בקאל צ'יקו "טארנטו") ומתפלל לבקשת אנשים בנושאים שונים כגון: תפילה לעילוי נשמות קרוביהם, או עבור נשים שנשארו ללא בעליהן שנסעו לבלקן, ובעבור זה קיבל פרוטות. כסף זה יועד ללימודיהם של אליעזר ושל רחל שלמדו בגימנסיה ריאלית מגמה מסחרית בירושלים.
ראייתו של יעקב דעכה בהדרגה, ולפרנסת המשפחה תרמה רבות אשתו מרים. המשפחה קבלה את תפקיד חלוקת המים בפחים לתושבי השכונה. פרנסה נוספת היתה למרים – מעבר לכביש היכן שהיה בי"ס " אליאנס" היה בסיס של הצבא הבריטי ומרים היתה מוכרת להם תפוחי- זהב. כדי להיכנס למיתחם היה השומר מבקש ממנה "פס" והיא בספניולית היתה עונה לו "יסתמוס פס" שפירושו - אנו בשלום. וכך נכנסה לבסיס ומכרה תפוזים.

רחל מספרת על אחיה ואחיותיה

בנימין הבן הבכור (שאינו מופיע בתמונה)- נסע לברזיל. התמונה צולמה כדי לשלוח לו .נכדתו ומישפחתה מתגוררים כיום בארץ.

מנחם הבן השני (מס' 10 בתמונה) – למד במחזור הראשון של בי"ס החקלאי מקווה ישראל, וסיים כאגרונום. הוא גויס לצבא הטורקי, התחתן עם שמחה אלדרוטי. עבד כגנן הראשי של המושל הבריטי בבאר שבע, והיה בן מתכנני ומקימי בית הקברות הבריטי שם. כמו כן הקים את בית הקברות הבריטי בחיפה. בשנת 1927 נסע לברזיל, כאגרונום מומחה, לטפל במחלה שפרצה בקני הסוכר. עם גמר החוזה, חזר ארצה.

יוסף הבן השלישי (מס' 5 בתמונה) הוסתר כדי שלא ייחטף לצבא הטורקי. ובשלב מאוחר, נסע בעקבות אחיו בנימין לברזיל ונשאר שם.

שרה הבת הרביעית ( מס' 9 בתמונה) נסעה לברזיל לבקר את אחיה ואף היא נשארה שם והקימה משפחה.

פנינה הבת החמישית ( מס' 1 בתמונה) עבדה ב"הדסה" ועזרה לפרנסת המשפחה.

יוכבד הבת הששית (מס' 8 בתמונה) עבדה כתופרת ונישאה לאריה שמיגלסקי שעבד בחב' החשמל בירושלים.

לאה הבת השביעית ( מס' 4 בתמונה) התחתנה עם שלמה אשרי (וינטוררו) שעבד בעירית י-ם.

רחל הבת השמינית ( מס' 2 בתמונה) סיימה את בי"ס "למל" ואח"כ את תיכון גמנסיה ריאלית במגמה מסחרית ולמדה באותה כתה עם אחיה אליעזר. אח"כ למדה בבי"ס לאחיות ועבדה כאחות אצל רופא עור. כמו כן, עבדה שנתיים בבי"ח בצפת. נסעה ללמוד בג'נבה, שוויץ, אך מחוסר אמצעים חזרה ארצה. התחתנה עם חיים תורגמן שבבעלות משפחתו היה מלון "תורגמן" במתחם פיינגולד. חיים נסע לאוניברסיטת הסורבון בפריז, סיים לימודי הנדסה ועבד כמהנדס בעיריית י-ם .

אליעזר הבן התשיעי, בן הזקונים (מס' 3 בתמונה), נולד ב- 25.12.1911. למד בבי"ס עממי תחכמוני בירושלים, וסיים גימנסיה ריאלית במגמה מסחרית. נסע ללמוד רפואה בג'נבה, שוויץ. בתום לימודיו ב- 1939. נשא שם לאשה את אליס לבית דרייפוס. השתלם בכירורגיה ובאורתופדיה באירופה ובארץ. עבד כאורתופד בהדסה, ובשנת 1948 שמש כרופא כירורג בגוש עציון, עד לנפילת הגוש. עבד כאורתופד בקופ"ח כללית, בועדות רפואיות של הביטוח לאומי ומשרד הביטחון, ובקליניקה פרטית, ברחוב שטראוס. היה רופא מוערך ואהוב על מטופליו. נפטר ב-27.4.1973."

סבתא שרה שיר שזיהתה מהרדיו

גלית, דינה ושרה תורגמן באו לבקר את סבתא רחל בירושלים בקיץ 2007 כמדי ימי רביעי (בהם שרה באה לבקר את סבתא). באותו בוקר סבתא שמעה בתוכנית של גבי גזית בקשה מהמאזנים למי שמכיר את מילות השיר של אותו משורר שנפטר באותו יום (את שמו אנו לא זוכרים אך סבתא בטוח הייתה יודעת) שיעלה לשידור. וכמובן סבתא זיהתה את השיר משנות ה-20 של המאה הקודמת וצילמנו אותה שרה את השיר. התוכנית בדיוק נגמרה ולכן סבתא לא עלתה לשידור אך הסרטון קיים וכולם מוזמנים לראותו.

במרפסת עם סבתא רחל קיץ 2007

סבתא רחל עם חיים התינוק

הספד לסבתא רחל מאת דינה תורגמן

הספד לסבתא רחל מאת דינה תורגמן:

סבתא היקרה אין מילים לומר כמה אהבנו אותך.

ועכשיו אחרי שיבה טובה את נפרדת מאיתנו והולכת אל סבא חיים היקר שלנו.

לבקר בירושלים היה מנהג, כדי לראות את הסבתא המדהימה שלנו.

אז באנו, שמענו ושאלנו ותמיד גילנו פרטים חדשים על העבר ועל חיים מלאים בשמחה ועשייה.

וכך זה היה- נולדת בירושלים העתיקה, אחת לפני האחרונה (מבין 12) תמיד אמרת שפינקו אותך אך אני בטוחה שהם עשו זאת כיוון שהחזרת להם המון אהבה.

עברת שנים של מצור על ירושלים, רעב ועוני אך המשכת ללמוד ואף הפכת לאחות, מיפו ועד ז'נבה נסעת כדי לעבוד כאחות- סבתא את המודל של כולנו ללימודים והשכלה.

ואז חזרת לארץ ואת סבא שלנו תפסת וכמו שאת תמיד אמרת לי- תמצאי בחור שתרצי אותו תתפסי אותו ודי.

שלושה ילדים הבאתם לעולם והרי הם הורינו היקרים. ותראי איזה מדהים- תשעה נכדים שאותך מעריכים ואוהבים ועוד 7 נינים- שמהם נהנית כל כך. סבתא רחל מירושלים שתמיד מביאה שוקולד פרה, אני יודעת שכל הנינים לנצח יזכרו אותך.

ועכשיו אנחנו כאן מבטיחים לך שנשמור לך על יקירייך- ילדייך האהובים נכדייך ונינייך.

מיעקב - געגועי לאמא שלי

מיעקב: געגועי לאמא שלי

בבקרים אני מתעורר וכהרגלי מושיט ידי אל מכשיר הטלפון לדבר עם אמא.
בכל יום, שוחחתי אתה מספר פעמים.
"אמא, איך את מרגישה? איך ישנת הלילה? מי יבקר אותך היום? ותשתדלי לרדת לחצר. וביום ששי בבקשה תסעי לשילט". ועונה לשאלותיה לגבי תוכניותי ליום החדש.

בכל ערב לפני כניסתה למיטה: "אמא, לילה טוב, חלומות נעימים. נדבר בבוקר"
כך נהגנו במשך שנים רבות.

וכבר אמא חסרה לי. אני צריך לעכל את העובדה שלא אוכל להמשיך לדבר אתה יום יום.
אך אני מתנחם בחיים היפים שהיו לה. באהבה שקבלה מכולנו, מכל בני המשפחה, מידידיה, מהשכנים ומחברי.
ושהיתה לי הזכות להינות מחברתה שנים רבות.

לא אשכח את יום "תורנות אמא" (כשאמילי היתה יוצאת ליום החופש שלה).
לבוא לבית הורי, לשבת עם אמא ולהאזין לספורים המעניינים על ילדותה בירושלים בתחילת המאה הקודמת.
על משפחתה ומשפחות אחרות.וכמעט תמיד טשו, חברי, היה מצטרף והיה מראיין אותה, ודרכה בודק כל חומר חדש שהגיע לידיו בנושא ירושלים מתחילת המאה שעברה.

לפעמים, כשפגשתי ירושלמים ותיקים, מיד הייתי מתקשר לאמא ושואל: "האם את מכירה את משפחת......?
בדרך כלל הכירה אותם והיתה שולפת ידע מפליא על אותה משפחה שהכירה מתקופה כל כך רחוקה.

אמא אני מתגעגע אליך!.

דברים לזכרה של רחל-צבי הילמן

דומה  שהכרותי עם רחל תורגמן ז"ל היתה עוד מקדמת דנא.

משכתבתי את שמה דלעיל, לא הוספתי את "הזכרונה לברכה" מיד. לא התחבר לי

המצב המוזר שהיא כבר לא אתנו, הרי מבחינתנו היא כל הזמן בנוכחות עכשוית ורק

כך אנחנו ממשיכים  להתגבר.

עונג מיוחד היה לשבת מולה ולשמוע ממקור ראשון את ספוריה המלבבים, השוטחים

את אורחות חיי המשפחה והקהילה בה גדלה בד בבד עם גידולה והתפתחותה של

ירושלים בתחילת  המאה  ה-20.

רחל היתה תלמידה בבית הספר האגדי "למל" ולאחר מכן למדה  בבית הספר התיכון

מקצועי שכונה "בית הספר למסחר" ולאחריו למדה בצפת בבית הספר לאחיות.

זכרונה המופלג ויכולת ההבעה שלה עם הדיקציה הספרדית הידועה הטובלת מידי

פעם במשפט או במושג בלשון הלדינו {אחת  מ-5 השפות שידעה}, היו לגבי שומעיה

כמחזה תאטרלי מרשים ומהנה.

בת צ"ח שנים היתה כשנפטרה וכאילו שצ"ח שנותיה היו כצחות אופיה, מעשיה ואישיותה.

             יהי   זכרה   ברוך

                                  צבי הילמן {טצו}

רחל מספרת על נשואיה לחיים

רחל מספרת:

כאשר הכרתי לאמי לראשונה את חיים,היא שכבה בבית החולים "הדסה" ששכן אז ליד בי"ס

זליצברג.היא אושפזה בגלל מחלת הסוכרת. כשראתה שהוא גינגי, אמרה לי בסוד: תזהרי, הוא גינגי והגינגים מסוכנים.

כשהתכוננתי לחתונה, חסכתי כסף והזמנתי לבית  רפד שהכין לי 2 מזרונים ושמיכות מצמר

גפן, וזו היתה הנדוניה שלי "השוואר".

זכיתי שאבי ואמי יהיו בחתונתי, אמא היתה חולת סכרת ולמרות שהפצרתי בה לא לאכול

מתוקים, היא אמרה לי שהיא שמחה ולכן היא אוכלת.היא נפטרה 3 חודשים אחרי החתונה,

בת 65 במותה. הוא נפלה ומתה ליד הבית. היא קבורה על הר הזיתים, הירדנים בנו כביש

על בית הקברות היהודי.

רחל מספרת על ילדותה:7

ספור 7:

מתחת ל"קאל גרנדה", היה תנור  גדול לכל השכונה שערבי טפל בו בשבת.

כל משפחה הכינה חמין וסימנה אותו והכניסה לתנור ביום שישי . בשבת בכל

השכונה נפוצו ריחות החמין,בני משפחה נשאו את הסירים מהתנור לביתם.

 

בימות הקיץ, אמא נהגה לכבד בתה ובתוכו חתיכות תפוחי עץ, היא קלפה

מלפפונים: את קליפתם שמה לרענון על המצח, ואת המלפפון אכלו כמעדן.

רחל מספרת על ילדותה:6

 

ספור 6:

בתקופת שלטון התורכים בארץ, התורכים חטפו צעירים כדי לגייסם לצבא.

אמא שלי רצתה להציל את יוסף בנה וכששמעה שהם מתקרבים לשכונה,

היא הסתירה אותו בעליית הגג וכסתה אותו בסמרטוטים. כשהתורכים נכנסו

לבית, הם הפכו הכל ולבסוף הגיעו לעלית הגג. הם דחפו מקלות וקילשונים

אל ערימת הסמרטוטים,יוסף נדחק פנימה והפסיק לנשום.למזלו הם התיאשו

ועזבו את הבית.

אמא הבינה שנס כזה לא יכול לחזור ושלחה אותו לברזיל אל אחיו בנימין.

לפי ספורי שרה אחותי, הוא התחתן עם יהודיה ברזילאית ומוקדם מאוד מצא

את מותו.

מיעקב-לזכר הורינו

שיר לסבתא מעודד

שיר עצוב

לחן: אביב גפן
מילים: אביב גפן

בלילה שוב קם
מחלום עלייך
חלמתי שאת
בחיים עדיין

רציתי להגיד לך
שבכל מקום
את איתי בליבי
לא הספקתי לומר לך שלום

שירי לי
שיר עצוב
רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך

תודה שנתת לי להיות
מה שבא לי
ואיך לפעמים את ראית
איך כאב לי

רציתי להגיד לך...

רחל מספרת על ילדותה: 5

ספור 5:

אחי אליעזר {אלי} היה החבר הכי טוב שלי. הפרש הגילים ביננו היה קטן.

למדנו יחד בכיתה אחת, הכנו שעורים ביחד,הלכנו עם אותם חברים.

החבר הטוב המשותף שלנו היה אחיעזר {אחי} שיריזלי.כשאחיעזר נסע לפריז, אלי נסע בעקבותיו.מאחר ולא קבלו אשרת עבודה, עבדו בעבודות מזדמנות.

אחיעזר עבר לגנבה והזמין את אלי אחריו.שניהם למדו ורעבו ללחם.

אמי קמה בוקר אחד מבוהלת וספרה שחלמה שהבן שלה רעב. היא הכינה חבילה  של

ריבות וביסקוויטים ושלחה לו. כעבור מספר שנים, אלי ספר שהחבילה הזאת הצילה

אותו מרעב.

אני הצטרפתי אליהם אליהם לגנבה במטרה ללמוד, אבל שנת הלמודים החלה ולא

התקבלתי.החלטתי לסוע לאחותי שרה בברזיל,מאחר והיה חורף ומסוכן בדרך לשם,שיניתי דעתי וחזרתי ארצה.

 

רחל מספרת על ילדותה:4

ספור 4:

הבית  שלנו  באוהל משה היה נמוך, החלונות היו בגובה השביל בחוץ.

אני זוכרת לילה אחד, ירד גשם  שוטף, אבא נהג לקום לתפילה בשעח 3 לפנות בוקר, בקומו היה עובר ומכסה אותנו. לתדהמתו הוא גילה שהחדר מוצף מים.

אנחנו ישנו על מזרנים שכל לילה הונחו על הרצפה, וכל בוקר נאספו בערימה והונחו על אדן החלון. בחדר היתה רק מיטה אחת של ההורים. אבא החליף לכולנו את הבגדים הרטובים,

והשכיב את כולנו על המיטה הגבוהה שלהם.

 

אני נולדתי בבית שהיה שייך למשפחת וולרו. מאחר והיינו עניים ולא היה לנו כסף לשלם שכר דירה, נאלצנו לעבור לבית פחות טוב, מתחת לבית הכנסת, ליד  הגן עם עץ התות הגדול.

בדירה היו 2 חדרים חשוכים אחד אחרי השני. המטבח והשרותים היו בחוץ. ליד הבית היתה צמודה גינה קטנה בה אמא גידלה בפחיות פרחים, הכניסה אבטיחים למכירה וגידלה תרנגולת.

החלפנו 4 פעמים דירות בשכונה.{מוחרם}

שפת הדיבור בבית  היתה לדינו.הרבינו לשיר רומנסות  בלדינו ושירי ילדים בצרפתית.

כשאבא עדיין ראה, הוא לימד את אמא לקרוא עברית, מספר שנקרא "מעם לועז".