אמא,
אני יודעת שהלכת מאתנו כפי שרצית וכפי שכל אדם היה רוצה למות לכשתגיע שעתו:
רהוטה ומתפקדת עד הרגע האחרון, בבית,במיטתך- ולמרות זאת הלב ממאן לעכל זאת:
כל בוקר אני רוצה להרים אליך טלפון ולשמוע את קולך.
לא רציתי לחשוב שיומך קרב ואמצתי את ההערה של שחר: עברת מצבים קשים בחייך
והתגברת, וגם על השבוע האחרון לחייך קיוויתי שתתגברי ותשארי אתנו, אבל את היית
עייפה ואמרת שמספיק לך ואלוהים נעתר לך ושלח אותך בנשיקה לעולם שכולו טוב.
תמיד ידעתי עד כמה את אצילה, חכמה ואהובה על כולם וכשישבנו שבעה ידיעה זו
התחזקה כששמעתי מאנשים זרים, מרקע ומגיל שונה משלך, עד כמה נגעת בחייהם,
עד כמה העריכו ואהבו אותך.
עוד בחייך בקשת שנרשום את סיפורי הילדות שלך שמהווים לא רק פרק חיים אישי,
אלא גם פרק חשוב בתולדות ירושלים בתחילת המאה ה-20.
בחודש האחרון לחייך כשבאתי לבקרך, התחלתי לסכם במחברת את סיפוריך.
אני בטוחה שאם היית אתנו, היית שמחה לשמוע שעודד הקדיש ימים ולילות להקים
לזכרך אתר באינטרנט, לאתר זה כל אחד יכול להכנס ולכתוב זכרונות וחוויות הקשורים
אליך. את הסיפורים שסיפרת לי הכנסתי לאתר.
בתום השבעה,עמית שאל את עידית: מה, יותר לא נבוא לבית הזה? במשפט זה
הוא קלע לרגשות כולנו: את הותרת חלל ענק בלבנו והלב מתכווץ למחשבה שיותר
לא נבוא לבית בו גדלנו, הבית שנשאר כשמורת טבע, באותה הצורה, כפי שהיה בילדותנו.
בוודאי תשמחי לשמוע שאמילי כל הזמן בקשר אתנו, היא חלק מהמשפחה וכואב
לנו שיחד עם לכתך, נאלץ להפרד גם ממנה.
אמא,
את חסרה, חסרה, חסרה לנו,
נוחי על משכבך בשלום,
בתך האוהבת רינה.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה